ייתכן שההבדל המשמעותי ביותר בין הסבתא של היום לסבתא של פעם, הוא שפעם לא לכל ילד הייתה סבתא. למעשה רובנו גדלנו בלי סבתא וכפועל יוצא מכך, חשנו קנאה עזה כלפי אלו שבורכו באחת (ואף יותר מכך, באלו שבורכו בשתיים…). אבל גם אותן סבתות שהצליחו לשרוד את האסונות הרבים שפקדו את העם היהודי במאה הקודמת בגולה ובציון ואת הבעיות הבריאותיות שעד לא מזמן קטלו מיליונים, לא תמיד שיחקו תפקיד משמעותי בחיי הנכדים שלהן: כולנו מכירים את הדמות הקלאסית של הסבתא הזקנה היושבת בפינה עם זוג מסרגות בידיים ומטפחת על הראש. דמות חביבה ולא מזיקה, אם כי לעתים מעט מפחידה ולא בדיוק תקשורתית יתר על המידה.
ואכן – אותן סבתות לא תמיד שלטו בשפה העברית ובמקרים רבים לא היו מסוגלות לתקשר כלל עם הנכדים. מעבר לזה, בני המשפחה בעבר היו צריכים להשקיע לא מעט משאבים כדי לסייע לסבתא הזקנה, שכן היא חיה חיים לא עצמאיים במיוחד ולא תרמה לפרנסת המשפחה. כיום מן הסתם, מדובר במציאות שונה לגמרי ובסבתא שונה בתכלית השוני.
למי יש זמן לנוח?
הסבתא של פעם, שפרשה לחיי זקנה רגועים ושלווים ושלכל היותר סייעה מדי פעם בבישולים, נעלמה מן העולם באופן הדרגתי. נכון להיום סבים וסבתות רבים מגלים את מנעמי החיים רק לאחר הפרישה לגמלאות ומתחילים לכבוש יעדים בכל רחבי העולם, שכאילו רק המתינו לרגע שבו יחתימו בפעם האחרונה את כרטיס הנוכחות במקום העבודה שלהם.
בעוד שבעבר בני הגיל השלישי התרפקו על העבר, אנחנו עסוקים בלייצר זיכרונות חדשים. תעשיות רבות באו לעולם ושווקים חדשים שתוכננו מראש לקהילת בני הגיל השלישי נפתחו בעשורים האחרונים, כשהכוונה היא בין היתר לטיולים מאורגנים לבני גיל הזהב, אימוני כושר לקשישים, עזרים טכנולוגיים המותאמים ספציפית לאזרחים ותיקים שלא מוכנים להישאר מאחור ועוד רבים אחרים.
אבל רגע לפני שכל אותם פנסיונרים כובשים את העולם, עליהם לקחת בחשבון שאת כל המרץ והאמצעים, ישנם כאלה הסבורים כי מוטב שישקיעו בנכדים. ואכן, בני הגיל השלישי מוצאים את עצמם לאחר הפרישה לגמלאות, מועסקים אצל הילדים שלהם במשרה מלאה: מסיעים את הנכדים לבתי הספר ולגנים, מכינים ארוחות צהריים וערב באופן קבוע, שומרים על התינוקות והפעוטות כאחרונת המטפלות, מוציאים את הזאטוטים לימי כיף מלאי אטרקציות ואפילו לוקחים את הקטנים לטיולים בחו"ל.
בין אם נודה בכך ובין אם לא, בימינו סבים וסבתות שעוזרים לילדים שלהם בגידול הנכדים ובטיפול בהם, הפכו לעניין מובן מאליו. כתוצאה מכל זה, דווקא בתקופה שבה לכאורה הגיעה השעה של האדם הפורש לגמלאות לדאוג לרווחתו האישית, להתמסר לתחביבים ולצאת לטיולים (או במילים פשוטות, פשוט ליהנות מהחופש), הוא מוצא את עצמו מטפל בילדים בזמן שהם חולים, שומר עליהם בזמן שההורים מבלים ומשקיע חלקים ניכרים מזמנו בדאגה לילדים, כאילו היה ההורה ולא הסב.
כפי שניתן להבין, בעוד שבעבר היו אלה הילדים הקטנים שלמדו על טיפול כשדאגו לאותה "סבתא שסרגה בפינה", היום זוהי הסבתא שממלאת פעם נוספת את תפקיד האימא, הדואגת לילדים הקטנים.
תמיכה כספית לאחר הפרישה לגמלאות
הבדל מובהק נוסף בין הסבתא של היום לסבתא של פעם, בא לידי ביטוי בכל מה שקשור לסיוע הכלכלי הניתן להורי הנכדים. התמיכה של בני גיל הזהב זכתה לכינויים רבים מספור כשבין היתר היו כבר מי שקראו לה: "הערוץ החשאי של הכלכלה הישראלית". בסקר שנערך עבור "מוסף כלכליסט" על ידי "iPanel" ומכון המחקר "מדגם", נמצא כי 87% מתוך 800 האנשים שנענו לסקר, דיווחו שהם מעניקים סיוע כספי לילדים שלהם באופן קבוע ו/או מסייעים לילדים שלהם בהוצאות גדולות (חד פעמיות).
לא מדובר בסיוע של הורה לבנו המתבגר או הסטודנט, אלא אך ורק בעזרה שניתנת להורים לילדים שכבר הספיקו לעזוב את הקן, כלומר סיוע כספי שניתן לאנשים עובדים, שהקימו משפחות מתפקדות ונורמטיביות. במובן מסוים ממצאי הסקר מסבירים כיצד למרות שהפער בין המשכורות להוצאות המחיה רק נהיה חמור יותר ככול שחולפות השנים, עדיין לא ניתן לזהות קריסה משמעותית של עשרות אלפי משפחות שכורעות תחת הנטל.
חשוב מאוד לציין כי לא מדובר בסיוע שמגיע מאנשים עשירים במיוחד כשלמעשה לפי הסקר נראה שהסיוע ניתן בכל שכבות האוכלוסייה: הורים שההכנסה החודשית (נטו) שלהם נעה בין 8000-5000 שקלים, מעבירים בממוצע לילדיהם 1195 שקלים, כלומר 24-15 אחוזים מההכנסה החודשית. לפי הסקר נראה עוד כי ההשתתפות בהוצאות הגדולות החד פעמיות, עמדה בממוצע על 67000 שקלים: סכום השקול לארבעה עד 13.4 חודשי עבודה.
אז מאיפה בדיוק מגיע כל הכסף הזה? ובכן, התשובה ההולמת ביותר היא "מהיכן שרק ניתן להשיג". סבים וסבתות משעבדים את עתידם, מעבירים לילדיהם נתחים משמעותיים מהפנסיה או המשכורת שלהם, נוגסים בחסכונות ולוקחים משכנתא נוספת על הבית. כל זה בזמן שהכסף שחסכו כל חייהם אמור לשרת אותם ולסייע להם לעבור למסגרת של דיור מוגן או בית אבות, או פשוט ליהנות מהחיים.
מה יוצא לנו מכל זה?
על פניו לא קל להיות אזרח ותיק בימינו: המחויבות גבוהה מאי פעם, הדרישות של הילדים לא אחת מוגזמות ועם כל הכבוד לשיפור באיכות החיים, מעטים האנשים שבגיל 70 עוד מסוגלים להתרוצץ אחרי שלושה נכדים במשך כמה שעות טובות. יחד עם זאת, לא ניתן לזלזל בכל מה שאנחנו מקבלים בתמורה כשבראש ובראשונה מדובר בתחושת המשמעות, שכן לא זו בלבד שבני גיל הזהב בעידן המודרני כבר לא מרגישים נטל על המשפחה כבעבר, אלא שהם הופכים להיות העוגן, הסלע האיתן ש"מציל" את המשפחה ומקבל את הכבוד לו הוא ראוי.
בנוסף, עבור רבים בגיל השלישי, הסיוע הכספי יכול להוות מעין תיקון ליחסים הטעונים עם הילדים והטיפול בנכדים מהווה עבור רבים הזדמנות לחוות את הילדות האישית פעם נוספת, אך הפעם ממקום בטוח יותר, מכיל יותר ואוהב יותר. תחושת הנחיצות בגיל השלישי היא תחושה חשובה, אך השאלה שיש לשאול בהקשר זה היא: באיזה מחיר נרכשת התחושה הזו והאם הוא לא גבוה מדי?
למצוא את האיזון העדין
באופן עקרוני הכל נפלא ומושלם כל עוד העזרה ניתנת במינון המקובל על כל המעורבים בדבר ובחפץ לב. הבעיות מופיעות כאשר האיזון מופר לכאן או לכאן ומתחילים להופיע רגשות קשים כמו אכזבה, כעס ותסכול. האמינו או לא, אבל ישנם ילדים הדורשים מהוריהם לסייע להם ברכישה של דירה גדולה יותר או ברכישה של מכונית, בזמן שהם יודעים שאין באפשרותם לסייע להם מבלי להשקיע את כל כספי הפנסיה שלהם.
ישנם גם כאלו הסבורים כי עם הפרישה לפנסיה, צריכה הסבתא "להחתים כרטיס" מדי יום ולמעשה להפוך למטפלת במשרה מלאה. כמו כן כפי שוודאי אין צורך לספר לכם, במציאות הנוכחית סבים וסבתות רבים "מוקפצים" על בסיס קבוע, כדי "למלא חורים", להעסיק את הנכדים או פשוט כדי לאפשר לילדים שלהם לצאת לבלות באופן ספונטני. משמרטפות ועד סיוע כספי לא הגיוני, הדרישות של הילדים יכולות להפוך למוגזמות וחסרות גבולות.
אם אתם מזדהים עם הדברים, חשוב שתבינו שאתם בפירוש לא לבד. היחסים בין הבת לסבתא לעתים קרובות הופכים ליחסים של מעסיקה ועובדת וישנם לא מעט ילדים שפשוט לא מבינים שלהורים שלהם יש חיים עצמאיים, ציפיות שלא קשורות אליהם ורצונות אישיים שלאו דווקא תואמים את השאיפות שלהם. מטבע הדברים, ברגע שבו מופר האיזון, הדרך לכאוס מוחלט כבר קצרה. כך לדוגמה, הסבתא שמקדישה את רוב מרצה לגידול הנכדים, הופכת ליותר ויותר מעורבת בחייהם ובשלב מסוים צפויה התנגשות בין פילוסופיית החיים שלה לפילוסופיית החיים של הילדים בכל הקשור לנושאי הורות, כלכלה, אמונה דתית ועוד. בנוסף, אין זה מן הנמנע שיופיעו על פני השטח תחושות של חוסר הערכה ואפילו ניצול.
הפרת האיזון, הדרישות המוגזמות והנתינה הלא מותאמת ליכולות, עלולות להוביל לתוצאות הרסניות שישפיעו לרעה על כל בני המשפחה ללא יוצא מן הכלל. כדי לנטרל את האפשרות לכאוס שכזה, חשוב מאוד לעבור תהליך של תיאום ציפיות מוקדם.
לא עוברים את הגבול
מה שחשוב להבין זה שכאשר הנתינה מוגזמת מדי ומעבר לגבולות היכולת, הפגיעה היא לא רק בצד הנותן, אלא גם בצד המקבל. אי לכך, חשוב שכל אחד יהיה מודע לגבולות הגזרה שלו ויפעל תוך שאיפה לעשות את הטוב ביותר למען הכלל. ישנו משפט מפורסם, לפיו האנשים הנותנים צריכים לשים לעצמם גבולות, כי האנשים הלוקחים, לרוב לא עושים זאת. נוסיף ונכתוב כי האנשים הנותנים צריכים לזכור לשים גם גבולות לאחרים.
הגבולות הם מה שישמור עליכם מפני נתינה מוגזמת שתוצאותיה הרסניות ועל הילדים שלכם מקבלת עזרה שבמקום מסוים יוצרת תחושה של שיתוק וחוסר מסוגלות. להלן כמה טיפים חשובים שיסייעו לכם להציב את הגבולות הכל כך חשובים.
- תחשיב כלכלי לטווח ארוך – לקראת הפרישה לגמלאות יש לתכנן את העשורים הקרובים מבחינה כלכלית. מומלץ כמובן להתייעץ עם יועץ פנסיוני שיוכל לצייר לכם תמונה ברורה ולהסביר לכם בבהירות מה הן האפשרויות העומדות בפניכם. כאשר תבינו בדיוק מה הוא שווי הנכסים שלכם, מה צפויה להיות ההכנסה החודשית שלכם והיכן בדיוק אתם עומדים מבחינה כלכלית, הסיכוי לקבלת החלטות שגויות ולנתינה מוגזמת, יהיה נמוך מאוד. זאת כמובן בניגוד למצב שבו הנתינה היא "מכל הלב", אבל בלי טיפת מחשבה או מודעות למציאות הפיננסית. לא נגזים אם נכתוב שישנם פנסיונרים רבים שמצאו את עצמם כמעט חסרי כל, לאחר שהעבירו את כל כספם לילדיהם, מתוך אמונה עיוורת ש"יהיה בסדר"…
- רושמים את כל התכניות לפנסיה בצורה מסודרת – לאחר שמסיימים לפרט את כל מקורות ההכנסה ומבינים במה הדברים אמורים, ניתן להתפנות לכתיבת התכניות והמשאלות הכמוסות. הכוונה היא למשל לטיול שתמיד רציתם לצאת אליו ואף פעם לא העזתם, לקרוואן שתמיד חלמתם לרכוש כדי לטייל כמו שצריך בכל הארץ או לאופנוע הכבד שעליו פנטזתם בארבעת העשורים האחרונים. תנו לכל הפנטזיות שלכם את הכבוד הראוי להן והתחילו בבירורים בנוגע לעלות הכספית של הגשמת החלומות השונים.
- תיאום ציפיות עם הילדים – מן הסתם לא יהיה זה נכון לצייר את הילדים המודרניים כתאבי בצע חסרי גבולות ש"לא רואים ממטר" את ההורים שלהם. יחד עם זאת, חשוב להבין שהילדים בדרך כלל פשוט לא מודעים למצב הפיננסי הריאלי שלכם ולא מכירים את התכניות והרצונות שלכם. הרי אם עד היום פינקתם אותם מעל ומעבר, נתתם את כל כולכם ותמיד הייתם שם בשבילם, אין שום סיבה שיצפו שלאחר הפרישה לגמלאות, תתנהגו בצורה שונה. לאור זאת, חשוב שתיפגשו עם הילדים (עדיף לקיים את הפגישה בלי הנכדים ובלי הסחות דעת) ותערכו אתם תיאום ציפיות. במסגרת תיאום הציפיות הילדים שלכם יוכלו להיחשף לעובדה שיש לכם חיים עצמאיים, רצונות משלכם ומשאבים מוגבלים. נכון, זה ברור מאליו ועל פניו אין צורך לפתוח את הנושא, אך קשה להסביר עד כמה הדברים חשובים ואף קריטיים ליחסים הטובים שלכם עם הילדים. מובן שיש לשמור על רגישות וסבלנות לאורך כל הדרך ולהבהיר לילדים שאתם מעוניינים לתת כמה שאתם יכולים, אבל באותה הנשימה יש להבהיר כי חשוב לכם לא פחות שיכבדו את הגבולות שלכם ושיבינו שלאחר הפרישה לגמלאות, מתרחשים הרבה שינויים שלא ניתן להתעלם מהם, פחות או יותר בכל תחומי החיים.
- שאלת השאלות: האם אתם תורמים לילדים שלכם או פוגעים בהם – לסיום, חשוב שתנסו לברר ביניכם לבין עצמכם, האם אתם משקיעים בעצמאות של הילדים שלכם ובאמת מעניקים להם סיוע הכרחי, או שמא אתם רק מרחיקים אותם מעצמאות ותורמים ל"פינוק" המיותר, בזמן שאתם פוגעים באיכות החיים שלכם. מדובר כמובן בשאלות לא פשוטות, אך אין ספק שהן הכרחיות. זה הזמן להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בחלומות ובשאיפות שלכם, לברר בדיוק מה הם המשאבים שעומדים לרשותכם ולקבוע את גבולות הגזרה, מהם מוטב שלא תחרגו. ועל זה נאמר: יפה שעה אחת קודם.
המידע המופיע בכתבה אינו מהווה המלצה לרכישה ו/או התקשרות כלשהי, אינו מהווה בסיס לקבלת החלטות, ואינו מהווה המלצה ו/או חוות דעת בתחום ו/או בנושא כלשהו והוא אינו תחליף לשיקול דעת של הקורא ולפניה לקבלת יעוץ מאנשי מקצוע ומומחים בנושא כזה או אחר.
